הגיגים על אור ביום המפנה החורפי

בשיעור אחרון הדלקנו נר שני יחד,

ובהשראת החנוכיה והמחלקות בין בית הלל ובית שמאי חקרנו דרך הגוף את הכיוונים השונים של האור.

בית שמאי הציעו להדליק את כל החנוכיה ולהפחית כל יום בנר- כיווניות של הפחתת האור

ובית הלל הציעו להדליק כל יום נר נוסף ולהגדילו.

על אף שהפסיקה הלכה אחרי בית הלל, זו השנה הראשונה שהתעכבתי באמת וראיתי את היופי בשני כיווני האור.

האחד הוא כמו דיוק של תדר, כמו רטט או תנועה גדולה שמתחילה וכמו נהיית מהות- כמו צליל, רגש, צבע והדבר כמו אוסף ומזכך.

הכיוון השני הוא הגדלה הדרגתית, כמו כוונה שיוצרת מומנטום ומאיצה. ממקום של צמצום ומיצר אני גדלה, מקרינה ומתפזרת- ובעיקר בימים החשוכים האלה והיום בפרט יום המפנה הדרומי (היום החשוך בשנה) יש יופי רב להגדלה הזו של האור.

אחרי התנסויות בכיוונים האלה של הרחבה וצימצום, הרגשתי שבעצם היופי טמון דווקא במעברים האלה, הם המקומות שאנחנו מרגישים את החיים.

מהמרחב לזיכוך, מהצרות לאינסוף אלה רגעים יקרים שאנחנו מרגישים את החיים, היופי, השינוי וההתפתחות ויש להוקיר אותם.

ניסים קטנים ועדינים, היכולת שלי לאסוף את הרוחב כשאני תקועה, צריכה השראה והזנה והיכולת שלי לבחור להתאסף כשאני בפיזור ובחוסר קרקוע.

הגוף מחזיק את כל הכיוונים והמעברים האלה ואת היקום עצמו.

״עלינו לעמול ולגלות את אור נרו ברבים, להדליקה לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו״

חג אורים וסולסטיס שמח